שקיעתה של אימפריה

העולם נמצא כעת באחת הצמתים היותר גורליות במאה השנים הקרובות, כאשר האירועים המתרחשים לנגד עינינו עתידים לעצב את מפת יחסי הכוחות בעולם ולסמן על סדר עולמי חדש עם מאזן כוחות שונה, שדורש חשיבה מחודשת באופן ניהול מדיניות החוץ של ישראל.

מאז הוקמה מדינת ישראל תפיסת הביטחון ומדיניות החוץ נשענו במידה רבה מאוד על ארצות הברית. ארצות הברית של אמריקה היא ללא צל של ספק ידידתה הגדולה ביותר של ישראל שתמיכתה איפשרה לישראל לבסס עוצמה צבאית ויכולת תימרון בינלאומית רחבה וליחסים עם ארצות הברית תמיד היו חשיבות עליונה עבור מקבלי ההחלטות הישראלים. מנגד החשיבות של ישראל עבור האמריקאים הייתה גבוהה גם כן והתמיכה בישראל לרוב הייתה חוצה מפלגות ומהווה קונצנזוס בבתי הנבחרים האמריקאים ובבית הלבן. ישראל בעיני האמריקאים היא בעלת ברית אסטרטגית באיזור שחון מדומקרטיה וערכים מערביים, אותם ביקשה ארצות הברית להפיץ ולהנחיל אל מול התפשטות הגוש הסובייטי, בתקופת המלחמה הקרה, אולם האם לעולם חוסן?

על מנת לענות על שאלה זו יש להכיר ולהבין את שורשי מדיניות החוץ האמריקאנית.

מדיניות החוץ האמריקנית למעשה מבוססת על שתי דוקטרינות מרכזיות: דוקטרינת מונרו, על שם הנשיא ג'יימס מונרו, ודוקטרינת טרומן, על שם הנשיא הארי טרומן.

דוקטרינת מונרו הוחלה לראשונה בשנת 1823 והיא גובשה על ידי שר החוץ, דאז, ג'ון קווינסי אדמס. בבסיסה דוגלת הדוקטרינה במדיניות בדלנית בכל נושאי החוץ וחוסר התערבות אמריקאית במלחמות ובסכסוכים מעבר לים. הדוקטרינה גובשה סמוך לסיום המלחמות הנפוליאניות באירופה, שבעקבותיהם התערערה ההיאחזות הספרדית במושבות הספרדיות בדרום אמריקה ובין השנים 1815-1822 המושבות בארגנטינה, צ'ילה וונצואלה הכריזו על עצמאות ושחרורן מהקולוניאליזם הספרדי והן ציפו לתמיכתה של ארצות הברית במאבקן מול ספרד. ארצות הברית, שבעצמה הייתה אז מדינה צעירה, לא רצתה להסתכסך עם ספרד ולכן החליטה על מדיניות בדלנות בכל הנוגע לסכסוכים, שאינם נוגעים ישירות בארצות הברית עצמה.

הנשיא ג'יימס מונרו

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ארצות הברית נשארה נאמנה לדוקטרינת מונרו הבדלנית ונמנעה מלהצטרף למלחמה. רק בשנת 1917, שלוש שנים מפרוץ המלחמה, ארצות הברית נגררה למלחמה, בחוסר רצון מוחלט, וזאת בעיקר לאור "מברק צימרמן", שנשלח על ידי שר החוץ הגרמני, ארתור צימרמן, לשגריר גרמניה במקסיקו, ובו התבקש השגריר לכונן ברית עם מקסיקו במטרה לפתוח במלחמה נגד ארצות הברית ולכבוש את שטחי טקסס, ניו מקסיקו ואריזונה, שנכבשו ממקסיקו על ידי ארצות הברית. יירוט המברק על ידי שירותי הביון הבריטי ופיענוחו היווה למעשה את הסיבה העיקרית להיצטרפותה של ארצות הברית למלחמה.

על אף שארצות הברית סיימה את מלחמת העולם הראשונה כמעצמה עולמית, שלמעשה הכריעה את המלחמה והציבה את תנאי סיום המלחמה עם 14 הנקודות של הנשיא וולדרו וילסון, עדיין לא חל כל שינוי במדיניות החוץ האמריקאית. לו זו אף זו על אף שהסעיף האחרון ב 14 הנקודות גרס כי "יש ליצור ארגון כללי של מדינות תחת הסכמים ספציפיים למטרת הבטחת ערבונות הדדיים של עצמאות פוליטית ואחדות טריטוריאלית לאומות גדולות וקטנות כאחד", מה שהיווה את הבסיס להקמתו של חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, ארצות הברית בחרה שלא להצטרף לאותו ארגון ולהמשיך במדיניות הבדלנות שלה.

מבחינת האמריקאים מלחמת העולם השניה התחילה באותה גישה בדלנית בדיוק כאשר האמריקאים נמנעים מלהצטרף למלחמה ורק איום ישיר על אמריקה, דוגמת ההתקפה היפנית על פרל הרבור, מאלץ אותם להתערב צבאית ולחבור לבעלות הברית.

עצם קיומה של מלחמת עולם נוספת, כעשרים שנה מסיומה של מלחמת עולם ראשונה, והזוועות שהותירה אחריה מלחמת העולם השניה הביאו את האמריקאים לתובנה שהם חייבים לשנות גישה וליטול על עצמם את תפקיד השוטר של העולם, על מנת להבטיח את הסדר והשלום העולמיים ולמנוע מגורמים קיצוניים בעלי השקפות מסוכנות לצמוח ולהתפשט בעולם. כך נולדה לה דוקטרינת טרומן, שבשמה יצאה ארצות הברית למלחמות בויאטנם, קוריאה, אפגניסטן, עיראק ועוד במשך כשישה עשורים שלמים. בחסות דוטרינת טרומן ארצות הברית הפכה לא רק למעצמת על עולמית אלא לספינת הדגל של העולם החופשי והדמוקרטי. במטרה למנוע את התפשטות הגוש הקומוניסטי ארצות הברית לא בחלה באמצעים והשקיע אין סוף משאבים צבאיים וכלכליים ליצירה וטיפוח בני ברית בעולם והפצת הדמוקרטיה וערכי המערב באותן מדינות.

                                                                       הנשיא הארי טרומן

בנקודה הזאת חשוב להבין שמעל הכל ומעבר להכל התמיכה של ארצות הברית במדינת ישראל מגיעה בדיוק מתוך האינטרס האמריקאי לטפח בעלות ברית באיזורים חשוכי דמוקרטיה וזכויות אדם כמשקל נגד להתפשטות הגוש הקומוניסטי וההשפעה הסובייטית, דאז. אינטרס שהוא פועל יוצא למדיניות חוץ, שדוגלת בהתערבות ומעורבות אמריקאית בסכסוכים בעולם על מנת למנוע התחזקות והתפשטות של גורמים אנטי-דמוקרטיים ומסוכנים.

הבעיה עם המדיניות האמריקאית זה שהיא יכולה להשתנות ובכך למעשה להעמיד מדינות, שהתלות שלהן בארצות הברית הייתה כמעט קיומית, לכדי כליון ואוקראינה היא דוגמה נפלאה לכך.

לפני כעשור וחצי התחילה מגמה בארצות הברית של שינוי כיוון. אם תחילת המלניום התאפיין בפיגועי ה 11 בספטמבר והמלחמות, שבאו בעקבותיהם באפגניסטן ועיראק, לקראת אמצע – סוף העשור הראשון, עוד לפני בחירתו של ברק אובמה לנשיאות, התחילה להירשם בחברה האמריקאית תחושת מיאוס ומיצוי של המלחמות מעבר לים ויותר ויותר קולות, שקראו להשבת הכוחות האמריקאים מהמזרח התיכון, התחילו להישמע בחוגים רחבים יותר ובפורומים גבוהים יותר.

תחילת כהונתו של ברק אובמה כנשיא נראתה כטרומניזם קלאסי, עם נאום קהיר המפורסם והקריאה להחיל משטרים דמוקרטים בעולם הערבי אולם ככל שהעניינים הסתבכו והאביב הערבי הפך לחורף קר ומדמם, נראה היה שארצות הברית של אמריקה חוזרת אט אט לדוקטרינת מונרו הבדלנית והמסוגרת. תהליך המונרואיזציה של ארצות הברית לא בא לידי ביטוי רק בדילול כוחות והתערבות מינימאלית במלחמות ומשברים בעולם אלא בעיקר, במה שנראה כחוסר איכפתיות או חוסר עיניין מוחלט במה שקורה מעבר לים, זולת מס שפתיים או מעשים סמליים מתוקף המעמד שלה כמעצמת על.

כך ארצות הברית של אמריקה שותקת, כאשר בשאר אסאד טובח בבני עמו וחוצה קווים אדומים, שהציבו לו האמריקאים, בזה אחר זה ללא כל תגובה מצד הממשל האמריקאי, כך צפון קוריאה מבצעת ניסויים צבאיים ומאיימת על שכנותיה וכך רוסיה משתלטת באין מפריע על חצי האי קרים ומגבירה את ההשפעה שלה בסוריה.  בהקשר הישראלי הגישה האמריקאית הפייסנית והרופסת אל מול איראן היא ביטוי מובהק לחוסר הרצון או חוסר העיניין של האמריקאים להתערב בסכסוכים לא להם.

ממשל טראמפ נראה תחילה כמי שממשיך את דרכו הבדלנית של אובמה עם סיסמת בחירות מונרואיסטית מובהקת – "אמריקה תחילה" – והשגת הכוחות האמריקאים מסוריה, אולם בהמשך גילה יותר מעורבות בזירה הבינלאומית, ממה שגילה קודמו, מה שהוביל לפרישה מהסכם הגרעין עם איראן והשבת הסנקציות על איראן, קו תקיף מול צפון קוריאה, שבמידה מסויימת הוביל לועידת שלום בין שתי הקוריאות ולהצהרת פנמונג'ום, בה התחייבה קוריאה הצפונית להתפרק מנשקה הגרעיני ולא לבצע ניסויים נוספים בטילים גרעיניים או בליסטים ועל סיום הסכסוך בין שתי הקוריאות וכמובן הסכמי אברהם בין מדינת ישראל והעולם הערבי. השוטר של העולם חזר לרחובות והסדר שב על קנו, כך נדמה היה לרגע.

אולם עם כניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן נדמה כי דוקטרינת מונרו חוזרת ביתר שאת וכבר אין דרך חזרה. הנסיגה המלאה של ארצות הברית מאפגניסטן ועלייתו המחודשת של הטאליבן בעקבות זאת, היווה את אות הפתיחה למגמה המואצת בארצות הברית להתכנס חזרה אל תוך עצמה ולא להתערב במה שמתרחש מעבר לים. הדהירה של ארצות הברית אל עבר הסכם גרעין משודרג עבור איראן זה המשך למדיניות אמריקנית אפאטית ולא איכפתית. ארצות הברית טרודה יותר באפיקי מסחר עבורה מאשר באיום קיומי על מדינת ישראל.

אבל עם כל נורות האזהרה הללו לא הספיקו הגיעה המלחמה באוקראינה. היעדר תגובה אמריקאית תקיפה ונחרצת היא מסר לכל העולם שהשוטר יצא לגימלאות אז נא לא להפריע בין 2-4. הוא לכל היותר יתלה דגל כאות הזדהות ויתפלל עבורכם בכנסיה ביום ראשון.

את המסר הזה חשוב להבין ולהפנים מאחר ויש לו השפעה מכרעת על כל היסודות שעליהן מושתתת מדניות החוץ ותפיסת הביטחון הישראלית. האם ארצות הברית תעצור את הסיוע הביטחוני לישראל כבר מחר בבוקר? התשובה היא לא. אבל אנחנו צריכים לצפות לתהליך שבו ארצות הברית תצמצם גם את המעורבות הכלכלית שלה במדינות מעבר לים בהדרגה, עד לכדי תמיכה אפסית. גם התמיכה האמריקאית בישראל במוסדות בינלאומיים צפויה להישחק. היא למעשה כבר התחילה להישחק עוד בתקופתו של הנשיא אובמה וזה רק צפוי להחמיר.

מה שבודאות ניתן להסיק זה שבמידה וישראל תותקף אל לה לתלות את יהבה בסיוע צבאי אמריקאי. ישראל תופקר בדיוק כפי שאוקראינה מופקרת כעת על מזבח הבדלנות האמריקאי ובדיוק כפי שהיא כבר כעת מופקרת לגורלה אל מול התעצמות גרעינית איראנית בחסות המעצמות.

ישנו חוק לא כתוב במדעי המדינה – אין ואקום. כאשר שחקן אחד יוצא שחקן אחר ממלא את מקומו. החלל שתותיר אחריה ארצות הברית בזירה הבינלאומית יתמלא במהרה על ידי שחקן אחר. החוקרים בשנים האחרונות מצביעים על סין ככוח עולה בזירה הבינלאומית ונראה שרוסיה לא נשארת מאחור במרוץ ההתעצמות.

וכאשר מעצמת על נמצאת בתהליך שקיעה זה מחייב את קברניטי המדינה לנתח את המצב לעומק ולהבין שאולי הגיע הזמן לחלק את הביצים ביותר מסל אחד.