הבנאליות של מסך הברזל

 

בדיחה מתקופת המלחמה הקרה מספרת על תחרות ריצה, שהתקיימה בין אצן רוסי לאצן אמריקאי ובה ניצח האצן האמריקאי. למחרת בבוקר העיתונים ברוסיה פרסמו שהאמריקאי הגיע אחד לפני האחרון ואילו הרוסי הגיע שני. וינסטון צ'רצ'יל הגדיר זאת כ"הספירה הסובייטית" - קרי פלנטה נפרדת ובה מתקיימות מדינות תחת השפעה סובייטית ישירה או עקיפה ממוסקבה כאשר "מסך הברזל" הוא קו הגבול בין העולם החופשי-הדמוקרטי לבין העיוורון האינטלקטואלי, הערכי והמחשבתי תחת שלטונות השטאזי והסקוריטטה. 

בשבוע שעבר פרסם העיתונאי בן כספית ציוץ ובו הוא משתף את עוקביו בפוסט סאטירי, שפרסם פעיל הליכוד אבי סבאן. בציוץ המקורי של סבאן מופיעה תמונה של נפתלי בנט לצד אדם נכה על כיסא גלגלים, כאשר פניו של האדם לצד בנט מושחרות וזהותו לא ידועה, תחת הכיתוב "מה המשותף? שני אנשים שלא מסוגלים לעזוב את הכיסא", כאשר ברור שמושא הלעג הוא נפתלי בנט. לבן כספית הסאב-טקסט כנראה לא היה ברור והוא החליט לתקוף את כותב הציוץ, כמי שלכאורה לעג לאדם הנכה בתמונה ובעודו חושף את זהותו של אותו אדם כדרור קלדנשטיין, שנפצע במלחמת לבנון השניה, הגדיל כספית לעשות ואף לצטט את אבי סבאן כמי שמאחל לקנדלשטיין "שלא יזכה לקום מהכסא" (המרכאות בציוץ המקורי של בן כספית).

אפשר לאהוב או לא לאהוב את הסגנון של הציוץ המקורי של סבאן ואפשר להתווכח האם זה ראוי או לא, כפי שניתן להתווכח האם ההצגה של ח"כ לשעבר, יעקב כץ (כצל'ה), ב'ארץ נהדרת', כנאצי תוך כדי הבלטת הצליעה שלו, שהיא תוצאה של פציעה קשה מטיל RPG בזמן מלחמת יום הכיפורים, שהותירה אותו נכה ב 70%, או המערכון של אסף הראל שלועג ליוני נתניהו ז"ל, שנפל במבצע אנטבה כמפקד סיירת מטכ"ל, היו ראויים או לא אבל על דבר אחד אין עוררין - אבי סבאן לא כתב את המשפט שבן כספית ייחס לו. ולא צריך לעשות עבודת מחקר מעמיקה על מנת לבדוק האם סבאן אכן כתב את המשפט הנ"ל הרי שבן כספית צירף בצילום מסך את הציוץ המקורי באותו מעמד בדיוק.

כל זה לא הפריעה לכת הרל"בית הארסית לפזר את הרעל שלה בתגובות לציוץ של כספית ובהודעות פרטיות לסבאן, שנעות בין קללות לאיחולי מוות ונכות. מכונת רעל על סטרואידים של מפעל ההסתה הרל"בי, או כפי שהגדיר זאת בעבר העיתונאי גדעון לוי - תהליך אינפנטיליזציה.

תהליך אינפנטיליזציה של כמחצית מאזרחי ישראל, שחיים מאחורי מסך ברזל ועיוורים לחלוטין לכל נתון עובדתי שסותר את הקונספציה, שהמנגנונים הבולשביקים בתקשורת החדירו להם באינפוזיה בעשור האחרון, גם כשאותם נתונים נמצאים להם מול העיניים. 

ההיסטוריון האמריקני, פרופסור כריסטופר בראונינג, התפרסם בשנת 1992 בזכות ספרו "אנשים רגילים", שחוקר את גדוד המילואים 101 של משטרת הסדר (אורפ"ו), שטבח או גירש למחנות ההשמדה אלפי יהודים בפולין החל משנת 1942. בספר דן בראונינג בסיבות שהובילו אנשים נורמטיבים, כביכול, לבצע פשעי מלחמה ולרצוח באופן ישיר או עקיף עשרות אלפיי יהודים. המסקנה העיקרית של בראונינג היא שאותם חיילים, בני המעמד הבינוני, לא פעלו מתוך אידיאולוגיה רצחנית, שנאה או תאוות דם, אלא מתוך "לחץ חברתי" וציות בסיסי לסמכות.

הפילוסופית וניצולת השואה, חנה ארנדט, שסיקרה עבור הניו יורקר את משפט אייכמן, מחזקת טענה זו בהתרשמותה מאדולף אייכמן כפקיד אפרורי שהאינטרס האישי שלו לקידום ואהדה בקרב הממונים עליו היה המניע העיקרי לפועלו. את הדיסוננס בין האדם האפרורי וה"נורמטיבי" שפגשה לבין הציפייה שלה, לאור מעשיו, לסאדיסט פסיכופט וצמא דם תיארה ארנדט במשפט האלמותי "הבנאליות של הרוע".

המקרה מהשבוע שעבר סביב הציוץ של אבי סבאן הוא מקרה בוחן למה שעוברת החברה הישראלית בעשור האחרון - הבנאליות של הרוע של אנשים רגילים, שחיים מאחורי מסך ברזל והופכים אט אט לאספסוף משולהב, שטוף מוח ושטוף שנאה, שהחומה האינטלקטואלית שהציבו בפניהם הופכת אותם לחומר בידי היוצר - היוצר קרי תקשורת המיינסטרים ומנהיגי מחנה רק לא ביבי. לבערות האינטלקטואלית הזו יוצקת התקשורת והפוליטיקאים משמאל תעמולה מסיתה ומפלגת, שעלולה להביא את החברה הישראלית אל סף מלחמת אחים. 

הגנרל ג'ורג' פאטון אמר פעם ש"אם כולם חושבים אותו הדבר סימן שמישהו לא חושב כלל" ואם יש סכנה אמיתית לחברה דמוקרטית חפצת חיים זה אבדן עצמאות החשיבה והביקורת העצמית. נותר לנו רק לקוות שמחנה רל"ב ישכיל להפיל את החומה ולפרוץ את מסך הברזל בישראל, לפני שיהיה מאוחר מדי.