שריפת האסמים של השמאל

תחביב מעט משונה רכשתי לעצמי, בעשרים השנים האחרונות. כחובב אקטואליה מושבע התחלתי לשמור עיתונים מאירועים, שנראו לי בעלי חשיבות פוליטית או ספורטיבית גבוהה, בתקופה שבה לעיתונות הכתובה עדיין היה מקום מרכזי בעולם התקשורת ובשיח הציבורי. אינני זוכר מה גרם לי להתחיל לאגור את אותם קטעי עיתונים אבל כשוחר דעת מנעורי ראיתי, לא פחות מערך היסטורי בעדויות אותנתיות לאירועים מרכזיים בחברה הישראלית ולא רק. גליון אחד זכור לי היטב ודווקא בגלל הבנאליות שבו: "6 ימים, 25 יישובים, 15000 מפונים, 0 נפגעים". זו הייתה הכותרת הראשית ב'ידיעות אחרונות', גליון 23995 מתאריך 24.8.2005, בבוקר שלאחר ההתנתקות.

מהלומות רבות ספג הימין בישראל, מהמחנה הפוליטי היריב, לאורך 75 שנות קיומה של המדינה. החל מאלטלנה והסזון, דרך הפנקס האדום ואוסלו ועד ממשלת בנט-לפיד, שהיוותה את מעשה הרמייה והנוכלות הפוליטית הגדולה ביותר בתולדות המדינה. בין לבין התרחש הגירוש מגוש-קטיף וצפון השומרון, שהיה אולי הפשע החמור ביותר שנעשה על ידי ממשלת ישראל והממסד כולו כלפיי אזרחים. ולא סתם פשע - שרשרת של הפרת זכויות אדם ופשעים נגד האנושות (על פי החוק הבינלאומי), שכללו טיהור אתני של 15 אלף יהודים, מניעת חופש ההתאגדות, הזכות להפגין, חופש הביטוי ומעצר מינהלי עד תום ההליכים של קטינים, שביקשו לצאת ולהפגין. הכל באישור בג"צ ובחיפוי ארטילרי תקשורתי. אי אפשר בכלל לשים על אותה סקאלה את עומק השבר והאמון במחנה הימין כלפיי המדינה אז, אל מול האכזבה והכעס במחנה השמאל על הרפורמה של יריב לוין ובכל זאת, חוסר הקורלציה בין הפגיעה של המדינה לתגובה של המחנה הנפגע מלמדת על בעיה הרבה יותר עמוקה מאימפולסיביות נקודתית.

מחנה האיחוי מול מחנה השיסוי

בחזרה לאוסף העיתונים הישן שלי. בכותרת הראשית של גליון מספר 23987 מה 15.8.2005 ב'ידיעות אחרונות' הכותרת הראשית בישרה "השער נסגר - הפינוי החל". חודשים של מחאות, ודריסה שיטתית של זכויות המוחים, מנגד, הגיעו אל נקודת הרתיחה וזו האמירה שיצאה מראשי המתיישבים, בשעה הקשה ביותר שלהם כאזרחים במדינה וכבני אדם, כפי שהופיעה בכותרת המשנה בעמוד הראשי בעיתון: "לא ננהג באלימות". מאז בגין על האלטלנה היה זה תמיד מחנה הימין שנהג בסבלנות והכלה כלפיי המחנה הנגדי, קיבל וכיבד את שלטון החוק וההכרעה הדמוקרטית אבל מעל הכל - חתר לאיחוי ואחדות בעם. אל מול ה"לא למלחמת אחים" של בגין וה"לא ננהג באלימות" של ראשי המתיישבים בהתנתקות ניצבים היום קריאות למלחמת אזרחים ומרי אזרחי מצד המחנה הנגדי. אותו מחנה שעד לפני כחודשיים הנהיג כאן ממשלת כלאיים, שכונתה על ידו, בטעות, כ"ממשלת איחוי" הוא הוא המחנה שדוחף לשיסוי והרחבת הקרע בעם.

התגייסתי לצה"ל ב 29.11.2005 - כשלושה חודשים בלבד לאחר ההתנתקות. מעולם, לא אני ולא הורי, העלנו על דעתנו את האפשרות שלא אתגייס לצה"ל לשירות משמעותי. התגייסתי לחיל מודיעין השדה כלוחם איסוף וגם לאחר פציעת גב התעקשתי לצאת לקורס קצינים, כקצין מודיעין, ועד היום אני משרת בגאון במילואים בדרגת סרן. מאז ועד היום, לרבות בשנים האחרונות, בהם אינני חי בארץ, בכל פעם שהמצב הביטחוני התדרדר בגזרת השירות שלי שלחתי הודעה למפקדי במילואים והודעתי להם שאם יש צורך אני עולה על הטיסה הראשונה לארץ ומגיע. עשיתי זאת כשהייתה ממשלת ימין ועשיתי זאת גם במהלך מבצע 'עלות השחר', תחת ממשלת בנט-לפיד. ההבנה העמוקה שעל אף המחלוקות הפוליטיות אנחנו עם אחד עם שותפות גורל, היסטוריה ועתיד משותפים הייתה אבן היסוד בקיומנו כעם עתיק, ובתקומתנו בעת המודרנית בפרט. זהו סוד הצלחתנו, מקור כוחנו וזכות קיומנו בין משפחת העמים. וזה נמצא כעת תחת מבחן גורלי מאוד.

קו פרשת מים

מאז פרסום תוצאות הבחירות, ב 1.11.2022, ועם היוודע דבר הניצחון של מחנה הימין החל שוטף את המדינה גל עכור של סרבנות במחנה השמאל. סרבנות להתגייס לצה"ל, סרבנות לשרת במילואים, סרבנות לשלם מיסים ומעל הכל - סרבנות לקבל את ההכרעה הדמוקרטית. אבל הטנטרום התורן של השמאל הישראלי מרגיש הפעם קצת שונה - זה לא עוד אימפולסיביות ילדותית של צד שהפסיד בבחירות אלא רצון וכוונה אמיתיים "לשרוף את האסמים". לפגוע במדינה כמה שיותר כדי להוכיח, כביכול, שתחת ממשלת ימין ישנה הרעה רבתי. זה משול לאדם שיכה את אישתו ללא רחם כדי להוכיח טענה שהאלימות נגד נשים גואה וכאן נשאלת השאלה - האם אדם שמכה את אישתו אכן אוהב אותה ודואג לשלומה וביטחונה? עם השאלה הזאת והשלכותיה תאלץ להתמודד החברה הישראלית במוקדם או במאוחר. באיזו מידה אנשים שמוכנים ופועלים על מנת לפגוע במדינה - כלכלית, ביטחונית או חברתית - רואים עצמם חלק מהקולקטיב? כמה באמת הם אוהבים ודואגים לאותה מדינה, שהם כל כך ששים לפגוע בה?

התשובה, לראייתי, היא חד משמעית - מי שמוכן לפגוע במדינה או מי שמייחל לפגיעה במדינה, באיזושהי צורה, לא יכול להתפאר יותר בפטריוטיזם. יש בשמאל העמוק גרעין מורעל שאיבד כל תחושת זיקה ושייכות לעם ישראל ומדינת ישראל ואת הגרעין הזה יש לגנות, להוקיע ולהקיא אותו מתוכנו. הבעיה המרכזית בשמאל הישראלי היום היא שבהיעדר מנהיגות ראויה, שתקרא להמון המאוכזב (ואולי גם הכועס מעט) - לא זו הדרך! לא למלחמת אחים! לא ננהג באלימות! הבמה הופקרה לשוליים הקיצוניים, שמסיתים ומשסים אחים אלה באלה. זוהי שעת מבחן גורלית לעתידה של מדינת ישראל, בה יוכרע האם אחרי 2000 שנות גלות, שואה, תקומה, מלחמות וטרור שותפות הגורל עדיין קיימת או זוהי סופה של הסולידריות הישראלית, ושל מדינת ישראל דה-פאקטו.