למה הנסיון ההונגרי לא יעבוד בישראל

 

נפתלי בנט ויאיר לפיד הצהירו אתמול בערב (ראשון) על איחוד וריצה משותפת בבחירות הקרובות, כשההשוואה לבחירות האחרונות בהונגריה ברורה. יחד עם זאת, ועל אף הדמיון הרב, נפתלי בנט הוא לא פטר מדג'יאר (ראש הממשלה הנבחר בהונגריה) וישראל היא לא הונגריה, כך שלא בטוח בכלל שהנסיון ההונגרי יעבוד לאופוזיציה בישראל, כפי שעבד לזו בהונגריה.

חורף 2018 היה עוד מאותם חורפים בהם שלג כיסה את העיר בלבן. בצהרי אחד מאותם ימים החלטתי לשוטט מעט בין הסימטאות, המקבילות לרחוב ואצי המפורסם, בדרכי חזרה מלימודי באוניברסיטה, הממוקמת צמוד לשוק המקורה הגדול, סמוך לגשר החירות. מצדו השני של נהר הדנובה התנוססה גבעת גלרט המשקיפה על העיר, כשהיא מכוסה בלבן. השלווה והפסטורליות של העיר לא רמזה ולא במעט על הסערה הפוליטית שהתרחשה מאחורי הקלעים. הימים ימי בחירות בהונגריה ואירופה כולה עוד סערה ממשבר ההגירה, שפקד את היבשת בשלושת השנים האחרונות ובעיקר מההשלכות הפוליטיות בתוך האיחוד האירופי.

ויקטור אורבן, שעד לאותו משבר הגירה מעטים בישראל ידעו מי הוא, הפך למנהיג הראשון בתוך האיחוד האירופי, שהעז לקרוא תיגר על ההגמוניה הגרמנית-צרפתית השולטת, ניהל מלחמת חרמה נגד נסיונות הכפייה של האיחוד האירופי לאמץ מכסות הגירה ונגד מדיניות הגירה מתירנית שהונהגה מבריסל. המאבק של אורבן לא היה רק נגד הבירוקרטים מבריסל, שבאותם ימים שקדו כבר על חקיקת בזק, שתאפשר סנקציות כלכליות נגד "מדינות סוררות", אלא גם נגד ארגוני חברה אזרחית בתוך הונגריה, בראשות המיליארדר היהודי ממוצא הונגרי, ג'ורג' סורוס, שניסו לעקוף את מדיניות הממשלה ולעודד הגירה מוסלמית לתוך הונגריה.

והנה, בעודי משוטט בסימטאות העיר, צדה את עיני מודעה קטנה, שהודבקה על אחד מקירות הבניינים, עם הכיתוב "וי 18. ניצחון 2018". מודעה קטנה עם מעט מלל שאמרה הרבה מאוד על המאבק הפוליטי הפנימי בהונגריה. באותו רגע הבנתי – המאבק הפוליטי של ויקטור אורבן הוא לא מאבק פנימי נגד אופוזיציה מקומית כי אם מאבק הרבה יותר גדול, נגד כוחות גלובליסטים עם אג'נדה פרוגרסיבית, שפועלים ביחד כרשת עולמית ומייבאים את אותן שיטות פעולה לזירות שונות על הגלובוס.

יש בזה משהו מאוד אירוני. שנים שכותב שורות אלה וחברים רבים נוספים מהמחנה הלאומי בישראל מואשמים על ידי השמאל הישראלי ב"ייבוא הדיקטטורה ההונגרית לישראל". היו שהרחיקו לכת וטענו שאנחנו ממש מגיעים להונגריה להשתלמויות על מנת ללמוד, לעיתים אף בתשלום, איך ליישם את השיטה ההונגרית של ויקטור אורבן בישראל. והנה, ימים ספורים לפני הבחירות בהונגריה, ב 12 לאפריל 2026, בעיצומה של מלחמה באיראן ועל אף שוק תעופה לא יציב ומוגבל בישראל, הגיעה לבודפשט משלחת מהשמאל הישראלי, בהשתתפות חברי כנסת מהעבר ומההווה, עיתונאים ופרופסורים, על מנת, ובכן, ללמוד מההונגרים "איך לנצח 'דיקטטור'". כי הרי ידוע שהשמאל נגוע בתופעה הפסיכואנליזית המכונה "השלכה" – קרי ייחוס תכונות והתנהגות שליליים שלו על אחרים.

המשלחת חזרה מהונגריה עם התרוממות רוח גדולה, לאור ניצחונו של פטר מדג'יאר, אבל בעיקר לאור הפסדו של ויקטור אורבן, אחרי 16 שנות שלטון רצופים, והיה זה הרי צפוי ששלב היישום בישראל לא יאחר מלהגיע, ואכן אתמול בערב, כצפוי, הצהירו נפתלי בנט ויאיר לפיד על איחוד וריצה משותפת בבחירות הקרובות בישראל, כשנפתלי בנט בראש. יש לצפות להצטרפויות נוספות כשהרעיון הוא ברור, לאור הנסיון ההונגרי – איחוד של כל תנועות האופוזיציה תחת מנהיג, שנתפס כימני (לא סתם בנט הדגיש זאת במסיבת העיתונאים) במטרה אחת בלבד – להדיח את בנימין נתניהו מכיסא ראש הממשלה. אבל לפני שבשמאל הישראלי תופרים חליפות חשוב להבין שעל אף הדמיון הרב ישראל היא לא הונגריה ולא בטוח בכלל שהנוסחה שעבדה לאופוזיציה ההונגרית תעבוד למקבילתה הישראלית.

להלן הסיבות המרכזיות:

דמוגרפיה

זה אולי הנתון החשוב ביותר, שהכריע את הבחירות בהונגריה וצפוי להכריע את הבחירות בישראל. שיעור הילודה בהונגריה עומד על 1.5 ילדים לאישה, בעוד בישראל הוא עומד על 3, ונחשב לאחד משיעורי הילודה הגבוהים ביותר במדינות המפותחות. לדאבון ליבו של השמאל הישראלי האוכלוסיה שמעלה את הממוצע בישראל, בקרב הציבור היהודי, היא בעיקר האוכלוסיה החרדית והחרד"לית, כשגם בקרב משפחות ממעמד הביניים ומהמעמד הנמוך בפריפריה הממוצע עומד, פחות או יותר, על כ 3 ילדים למשפחה.

במילים אחרות – משפחות שמזוהות עם מפלגות הקואליציה עושות יותר ילדים, ויותר ילדים שווה יותר מצביעים בקלפי – וזה רבותי שם המשחק. בהונגריה המצב מעט שונה. החברה ההונגרית היא הרבה יותר הומוגנית מהחברה הישראלית ובאופן כללי היא סובלת מבעיית ילודה, ממנה סובלות כמעט כל מדינות היבשת, מאז מלחמת העולם השניה. בעוד הדור המבוגר, שחווה את נחת זרועו של המשטר הקומוניסטי ויודע באמת מה היא דיקטטורה, וזוכר את 20 השנים הראשונות לדמוקרטיה ההונגרית, שם המשיכו יורשיהם של הקומוניסטים לשלוט באופן ישיר, במשך 12 שנה, וביתר 8 השנים בעקיפין, באמצעות האחיזה שלהם במוקדי הכוח וההשפעה, כמו התקשורת, האקדמיה ומערכת המשפט, הדור הצעיר של ילידי אמצע שנות ה 90 והלאה לא מכירים מציאות פוליטית אחרת בלי ויקטור אורבן ופידס בשלטון. הם פוזלים למערב אירופה ומאמינים שיכול להיות טוב יותר. הם לא רואים באיחוד האירופי יריב כי אם מודל, גם אם המודל הזה קורס אל תוך עצמו בשנים האחרונות. בנוסף לכך, בעוד בישראל הדור הצעיר נחשב לשמרן יותר באירופה צעירים נוטים לפתח תפישות יותר ליברליות והפערים הללו מובילים לנקודה הבאה.

איום קיומי

איום קיומי הוא חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית והיהודית, ובמידה רבה הוא גם המנוע הכלכלי והאידיאולוגי של החברה הישראלית. התעשיות הצבאיות של ישראל מצד אחד, ומהצד השני שוק הסטארט אפ וההיי-טק, שניזונים מהנסיון והטכנולוגיה הצבאית, הפכו לבסיס הכלכלי של מדינת ישראל ולמה שמיצב את ישראל כמעצמה טכנולוגית, כלכלית וצבאית עולמית. מצד שני זה תרם לאינטנסיביות שכרוכה בחיים בישראל – הידיעה שהחיים בישראל הם כל כך דינאמיים ובכל רגע יכול לקרות משהו יצר תחושה של "אין זמן לבזבז" ו"צריך לנצל כל רגע". ואולי הנקודה החשובה ביותר – תחושת האיום הקיומי יוצרת תחושת סולידריות וערבות הדדית. ההבנה, בקרב רוב הציבור הישראלי, היא ש"כולנו באותה סירה" ושלא הטרור הערבי ולא האנטישמיות המערבית מבחינים בין דתי לחילוני או בין ימין לשמאל. עם סנטימנטים כאלה ישראל היא כנראה מפעל הגיבורים הלאומיים הגדול בעולם – דורות של צעירים, שמוכנים להלחם ולהקריב את חייהם למען הכלל. אין הרבה דברים חיוביים בחיים תחת איום קיומי מתמשך אבל המציאות הישראלית היא מה שיצרה חברה יצרנית, חדשנית ובעלת חוזק מנטלי. כשהזהות הדתית והלאומית מהווה מטרה מבחוץ היא רק מתחזקת מבפנים.

המצב באירופה ובהונגריה בפרט הוא שונה בתכלית. דורות שלמים של אירופאים, בעיקר במערב אירופה, אבל במידה מסויימת גם במזרח, בודאי אחרי התפרקות ברית המועצות, גדלו בתוך סוג של בועה קולקטיבית, בעולם אוטופי ללא מלחמות וללא תחושת איום קיומי, שהצריכה יצר השרדותי. כמובן שבאופן כללי מדובר במצב אידיאלי וחיובי אולם לאוטופיה האירופאית ישנם לא מעט תוצרי לוואי הרסניים, כאשר ההרסני ביותר הוא טשטוש ואף מחיקת זהויות לאומיות. אורבן ניסה במשך כמעט 40 שנה, מאז החל בפעילות הציבורית שלו, לחזק את הזהות הלאומית ההונגרית ואת החיבור של העם ההונגרי לתרבות ולהסטוריה הייחודית שלו. הוא נהג לשלב בנאומיו אלמנטים מההיסטוריה ההונגרית פעמים רבות, על מנת לחזק את תחושת השייכות של ההונגרים לסיפור הקולקטיבי ההונגרי ולשרשרת הדורות, אבל בדבר אחד הוא נכשל – להטמיע את תחושת האיום הקיומי. משבר ההגירה ב 2015 הצליח במידה מסויימת לערער מעט את האוטופיה האירופאית והעמדה הנחרצת של אורבן נגד ההגירה הביאה אותו על שכרו בעיני ההונגרים, שהביעו בו ובעמדתו זו אמון מחודש פעמיים נוספות. יחד עם זאת מדיניות ההגירה של אורבן התבררה כחרב פיפיות. בזמן שבמערב אירופה ההגירה הפכה לבעיה חברתית ודמוגרפית קשה, עם נסיקה של מאות אחוזים במקרי אלימות, אונס, אנטישמיות וטרור, הונגריה נשארה כאי של שפיות בתוך יבשת הולכת וגוועת, שאיבדה זהות ונכנעה לכיבוש זר ללא קרב. "המערב עבר לכאן, למרכז אירופה, ושם זה כבר פוסט-מערב" אמר אורבן באחד הנאומים המפורסמים שלו בשנים האחרונות. אולם "אליה וקוץ בה" – הונגריה תחת אורבן הפכה באמת לאוטופיה האירופאית, שאפיינה את ברלין, פריז, רומא ובריסל בשנות ה 50 וה 60. אין צורך להכביר במילים על אותן ערים ואותן מדינות ועל איך הן נראות היום. אורבן ניסה למנוע את זה אבל יצר את אותה אוטופיה, שהצמיחה את אותו הדור, שמתוך ניתוק מההקשר ההיסטורי של התקופה שקדמה לאורבן ביקש להחליף אותו לטובת התקרבות לאותו איחוד אירופאי, שהביא את חורבן ההגירה ליבשת.

מעורבות זרה

ואם באיחוד האירופי עסקינן אז אי אפשר שלא להזכיר את המעורבות הבוטה שלו בבחירות בהונגריה. מהרגע שבו אורבן הפך לאופוזיציה להגמוניה הגרמנית-צרפתית באיחוד האירופי, האיחוד האירופאי ראה לעצמו מטרת-על להדיח את אורבן מהשלטון בהונגריה, בתקווה למנהיג פחות לעומתי לבריסל. התערבות של האיחוד האירופי בבחירות מקומיות היא לא דבר חדש, יחד עם זאת האגרסיביות בה זה נעשה מול אורבן בהונגריה בהחלט מהווה קו פרשת מים ביחסי האיחוד האירופי והמדינות החברות. המטרה של האיחוד האירופי הייתה אחת – לחנוק כלכלית ואנרגטית את הונגריה כדי להפעיל לחץ על הציבור להחליף את הממשלה. זה התחיל כבר ב 2017, עם הפעלת סעיף 7 לאמנה של האיחוד האירופי נגד הונגריה – כלומר לטעון שהונגריה הפרה את ערכי היסוד של האיחוד האירופי. מכאן החל מחול שדים שלם סביב הונגריה שכלל המצאת הליכים חדשים לחלוטין להטלת סנקציות כלכליות על הונגריה ומניעת תקציבים, המשיך בתביעות בבית הדין של האיחוד האירופי בגין הדחייה של בודפשט את מכסות ההגירה – מה שהוביל לקנס של מליון יורו ליום נגד הונגריה, וכפעולת מלקחיים משלימה, חודשים ספורים לפני הבחירות סגרו האוקראינים את צינור הנפט בדרוז'בה, שמהווה מקור האנרגיה המרכזי של הונגריה, שבלאו הכי התערער מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה. ההשלכות על הונגריה היו כבדות מאוד וכללו אינפלציה גבוהה, עליית מחירים ותסכול הולך וגובר בקרב הצעירים, שכאמור רואים באיחוד האירופי בעלי ברית ולא אוייב, ומכאן שהלעומתיות של הממשלה לאיחוד האירופי, בעיקר בסוגיה האוקראינית, נתפסה כעמדה פרו-רוסית ואנטי-מערבית.

בישראל אין את הבעיה הזאת משתי סיבות מרכזיות. ראשית כל, בניגוד להונגריה, בישראל האיחוד האירופי ומדינות מערב אירופה בפרט, נתפשים לרוב באופן מאוד שלילי. האנטישמיות הגואה במדינות מערב אירופה ואוזלת היד של האיחוד האירופי מצד אחד, ואילו מהצד השני התמיכה שלהם בפלשטינאים יצרו לאיחוד האירופי תדמית מאוד בעייתית בעיניים ישראליות. כשהישראלים שומעים התבטאויות של מנהיגים כמו ראש ממשלת ספרד, פדרו סאנצ'ז, נגד ישראל, או על מימון שנתי של מעל ל 300 מליון יורו לרשות הפלשטינית, בין השאר לטובת תשלום משכורות עבור מחבלים בכלא הישראלי, התפישה שלהם את האיחוד האירופי, או כל גורם זר אחר שמנסה להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל, היא אמנם לא כאויב אבל בהחלט כגורם עויין, שכל קשר או קרבה אליו יהוו פגיעה אלקטורלית ולא להיפך.

מהצד השני יש את העניין הכלכלי.בניגוד להונגריה ולמדינות אירופאיות רבות אחרות, ישראל לא תלויה באירופה לא מבחינה כלכלית ובודאי שלא מבחינה אנרגטית. לטובת העניין התוצר הלאומי הגולמי של ישראל גבוה מזה של כ 19 מדינות חברות באיחוד האירופי (מתוך 27) ולאחרונה בתוצר הלאומי הגולמי לנפש ישראל עקפה את גרמניה וצרפת. הגז שישראל מצאה בים העניק לה עצמאות אנרגטית והפך אותה למעצמה אנרגטית איזורית, כאשר תכניות מסויימות מדברות על כך שישראל תספק גז טבעי לאירופה, דרך יוון וקפריסין – מה שבמידה מסויימת הופך את היוצרות. מה שמחזק את היפוך היוצרות זה הנושא הבטחוני. ישראל היום היא אחת מספקיות הנשק ומערכות ההגנה הגדולה ביותר באירופה, ובמידה רבה הבטחון של מדינות רבות באירופה תלוי בנשק וטכנולוגיה ישראלית, מה שהופך את אירופה לתלותית בישראל הרבה יותר משישראל תלויה באירופה ועל כן היכולת של האיחוד האירופי להתערב בבחירות הדמוקרטיות בישראל, באמצעות מנופי לחץ כלכליים, כפי שעשה בהונגריה, פשוט לא קיימת.

סיכום

האיחוד בין בנט ללפיד היה צפוי אבל נפתלי בנט הוא לא פטר מדג'יאר וישראל היא לא הונגריה. גם הקלף של מחדל ה 7 באוקטובר ספק אם יהיה אפקטיבי במציאות בטחונית שבה אוייביה המרים ביותר של מדינת ישראל בשלושים השנים האחרונות, מנסראללה, הנייה, דף וחמינאי, נמצאים עמוק מתחת לאדמה. אמרתי בתחילת המלחמה שנתניהו ישפט לא על איך שהמלחמה התחילה אלא על איך היא שתסתיים. הציבור הישראלי, שידוע כאימפולסיבי מאוד, מגיב בקיצוניות אמוציונאלית לכל תרחיש ולכן בתחילת המלחמה הרבה מהאשמה הופנתה כלפי הממשלה אבל ככל שחלף הזמן והגיעו ההצלחות, שרוממו את הלך הרוח ותחושת הגאווה הלאומית, כשבראשן מלחמת "שאגת הארי" באיראן, קרנו של נתניהו עלה שוב.

בנוסף להכל צריך לזכור שבניגוד לפטר מדג'יאר, שהגיח כשחקן חדש לחלוטין בזירה הפוליטית ההונגרית, לאופוזיציה בישראל אין אף שחקן פוליטי, שלא מוכר כבר לציבור הישראלי. גם נפתלי בנט וגם יאיר לפיד נמצאים לא מעט שנים בפוליטיקה הישראלית ושניהם כיהנו בעבר בתפקידים רבים, כולל ראשי ממשלה ברוטציה, בשנת ממשלת השינוי. העובדה הזאת קריטית למדי כיוון שבמקרה הישראלי הציבור יודע בדיוק את מי ומה הוא מקבל, ולפחות עבור מצביעים בעלי השקפה ימנית, זה לא בהכרח לזכותם של בנט ולפיד, שכזכור כבר הקימו ממשלה בתמיכה של רע"מ, לא לפני שבנט בעצמו מפר כמעט כל הבטחת בחירות, כולל הענקת ראשות ממשלה לפיד ודרישה לראשות ממשלה לעצמו עם 6 מנדטים בלבד. והרי ששם המשחק בישראל, בדומה להונגריה, הוא להעביר כמה שיותר מצביעים מהקואליציה לאופוזיציה.

בעוד בהונגריה הצליח מדג'יאר לאחד סביבו את כל תנועות האופוזיציה, ובעיקר את תומכיהם, ולו רק למען המטרה האחת של סילוק אורבן ופידס מהשלטון, הרי שבישראל נראה שהמשימה הזו תהיה הרבה יותר קשה. במשך שנים סיפרו לנו בשמאל הישראלי איך ויקטור אורבן הוא דיקטטור, שהינדס את שיטת הבחירות באופן שבו הוא לא יוכל להפסיד לעולם, ואיך נתניהו וממשלת הליכוד מתכוונים ליישם את ה"דיקטטורה ההונגרית" בישראל. "אף חוקר רציני לא חשב או טען שהונגריה היא דיקטטורה במובנה המילולי" כתב פרופסור יניב רוזנאי, פרופסור למשפטים ומראשי המתנגדים לרפורמה המשפטית מ 2023, ימים ספורים לאחר הבחירות בהונגריה, במטרה להסביר את הפער הלוגי, שבין הסיסמאות שהשמיע השמאל הישראל בהקשר ההונגרי, לבין המציאות. פרופסור רוזנאי היה גם חלק מאותה משלחת, שהתארחה בבודפשט ערב הבחירות, על מנת ללמוד "איך לנצח דיקטטור". איני יודע אילו מסקנות ולקחים רשמו לפניהם רוזנאי וחבריו למשלחת אבל לפני שהם ממליצים לאופוזיציה הישראלית ללמוד מהנסיון ההונגרי וליישמו, חשוב להזכיר להם את כלל הברזל בבחירות דמוקרטיות חופשיות – מי שמביא יותר בוחרים לקלפי מנצח – ובזה שום נוסחת פלאים לא תעזור.