דסק החוץ של תמיר

  רפאל רוברט הוא ממייסדי היישוב בו נולדתי וגדלתי, ניצול שואה מבודפשט בן 95. הבוקר הוא סיפר לי סיפור שהתרחש לפני מספר חודשים: "נסעתי עם הקולנועית שלי, ביחד עם המטפלת, לראש הנקרה, כפי שאני נוהג לעשות מפעם לפעם. לאחר כעשר דקות חשתי שאין ביכולתי להמשיך ללכת. ביקשתי מהמטפלת שתסייע לי למצוא כיסא על מנת שאוכל להתיישב בחוץ מול הים ואמרתי למטפלת שהיא יכולה להמשיך בסיור בלעדיי. לא חולפות מספר דקות ולפתע התגודדו סביבי לפחות עשרה ילדים ערבים בגילאי 7-9. הילדים ניסו להגיד לי משהו אבל עברית הם לא דיברו אולם המילה היחידה שהצלחתי להבין מהם היא "פלשטין". באותו רגע היכתה בי כמו ברק ההבנה שהילדים האלה גודלים מגיל צעיר מאוד לשנוא יהודים ולשנוא את מדינת ישראל ושאותם ילדים יגדלו להיות אנשים בוגרים שילחמו בנו כגייס חמישי מתוכנו". מאז אירועי "שומר החומות", במאי 2021, אי אפשר עוד להתעלם מ"הפיל שבחדר" - החברה הערבית מתחילה להסתמן כבעיה אסטרטגית על המשך קיומה של המדינה היהודית. הפיגוע בבאר שבע בשבוע שעבר, שבוצע על ידי בדואי מהנגב, והפיגוע אתמול בחדרה, שבוצע על ידי שני בני

  אם נפילתו של דונאלד טראמפ יכלה להיתפש כמעידה נקודתית, שנבעה בעיקר מאישיותו השנויה במחלוקת של טראמפ, החלפת השילטון בישראל ונפילתו של בנימין נתניהו והליכוד, אחרי 12 שנה, מסמנת כבר על מגמה כלל עולמית של דעיכת הכוחות השמרנים ועלייתו של השמאל הפרוגרסיבי, שעלולה לשנות את יחסי הכוחות בזירה הבינלאומית להוביל לרדיקליזציה של סדר היום והשיח בעולם. ההצלחות של השמאל הליברלי – בואכה פרוגרסיבי בארצות הברית וישראל צפוי לתמרץ את בעלי בריתם במקומות נוספים בעולם, שמצדם ינסו להעתיק את השיטה לעוד ועוד מדינות וינסו לחולל מהפך במדינות הנחשבות מבצרים קונסרבטיבים, כאשר היעד הבא שלהם היא הונגריה של ויקטור אורבן ופידס. הפוליטיקה ההונגרית במידה מסויימת מזכירה מאוד את הפוליטיקה הישראלית. מספר תושבים כמעט זהה לחלוטין ואוכלוסיה שברובה שמרנית עם פערים ערכיים ואידיאולוגים משמעותיים בין המטרופולין לפריפריה הובילו לקואליציה ימנית רחבה ששולטת ברציפות מעל לעשור, כשבראשה עומד מנהיג דומיננטי וכריזמטי מאוד, שהפך את היריבים הפוליטים שלו ללא רלוונטים. כמו נתניהו גם ויקטור אורבן התחיל את הקריירה הפוליטית שלו בשלהי שנות 80,

העולם נמצא כעת באחת הצמתים היותר גורליות במאה השנים הקרובות, כאשר האירועים המתרחשים לנגד עינינו עתידים לעצב את מפת יחסי הכוחות בעולם ולסמן על סדר עולמי חדש עם מאזן כוחות שונה, שדורש חשיבה מחודשת באופן ניהול מדיניות החוץ של ישראל. מאז הוקמה מדינת ישראל תפיסת הביטחון ומדיניות החוץ נשענו במידה רבה מאוד על ארצות הברית. ארצות הברית של אמריקה היא ללא צל של ספק ידידתה הגדולה ביותר של ישראל שתמיכתה איפשרה לישראל לבסס עוצמה צבאית ויכולת תימרון בינלאומית רחבה וליחסים עם ארצות הברית תמיד היו חשיבות עליונה עבור מקבלי ההחלטות הישראלים. מנגד החשיבות של ישראל עבור האמריקאים הייתה גבוהה גם כן והתמיכה בישראל לרוב הייתה חוצה מפלגות ומהווה קונצנזוס בבתי הנבחרים האמריקאים ובבית הלבן. ישראל בעיני האמריקאים היא בעלת ברית אסטרטגית באיזור שחון מדומקרטיה וערכים מערביים, אותם ביקשה ארצות הברית להפיץ ולהנחיל אל מול התפשטות הגוש הסובייטי, בתקופת המלחמה הקרה, אולם האם לעולם חוסן? על מנת לענות על שאלה זו יש להכיר ולהבין את שורשי מדיניות החוץ האמריקאנית. מדיניות החוץ האמריקנית למעשה מבוססת על שתי דוקטרינות מרכזיות: