שבדיה בוחרת

 

מחר, 13 לספטמבר (ראשון), יתקיימו הבחירות הכלליות בשבדיה, כשהסקרים האחרונים מצביעים על קרב צמוד מאוד, עם יתרון קל למחנה השמאל, שנעדר מהשלטון ב 4 השנים האחרונות. מחנה הימין מתמודד לא רק עם היריבים הפוליטיים משמאל אלא בעיקר עם ההיסטוריה השבדית והסטטיסטיקה, שאיננה מבשרת טובות לא למחנה השמרני ולא לישראל. האם יצליחו בכל זאת המתונים, הנוצרים הדמוקרטים והליברלים להמשיך ל 4 שנים נוספות ואיזה מקום בדיוק יתפשו השבדים הדמוקרטים בממשלה שכזו, אם אכן תקום?

במשך שנים רבות נחשבה שבדיה לסמן השמאלי של הפוליטיקה האירופאית, ולאחת המדינות העויינות ביותר למדינת ישראל באירופה. מי שגדל בישראל בשנות ה 50 וה 60 בודאי זוכר את המתנדבים והמתנדבות הצעירים, שהגיעו משבדיה להתנדב בעבודות המשק בקיבוצים ובמושבים. הפער בין התמיכה הנלהבת והבלתי מתפשרת של שבדיה במדינה היהודית הצעירה, בראשית ימיה, לבין הקו המאוד עויין, בואכה אנטישמי, שהפגינה שטוקהולום כלפיי ירושלים בעשורים האחרונים לא יכול שלא לתהות איך ומתי בדיוק התרחשה התפנית החדה והמשונה הזו.

על מנת להבין זאת לעומק יש צורך להכיר את החברה השבדית ועד כמה התפישות הליברליות-פרוגרסיביות מושרשים בתרבות השבדית ובממסד השבדי. מהבחינה הזו די להסתכל על הממשלות שכיהנו ב 94 השנים האחרונות בשבדיה. מ 1932 עד 2026 כיהנה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בממשלה בלא פחות מ 73 שנה, עם רצף בלתי נתפש של 44 שנה, בין 1932 ל 1976.

המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית היא דוגמה מופתית לתפישות הפרוגרסיביות המודרניות, ובעיקר לראייה הפוליטית והחברתית הצרה של "קרבנות" ו"מדכאים". היחס שלהם לישראל הוא מקרה מבחן מובהק, שממחיש את הסוגייה הזו – אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהיהודים היו ה"קרבן" האולטימטיבי, שבדיה פתחה את גבולותיה וקלטה לתוכה פליטים יהודים רבים, ששרדו את השואה. שבדיה גם תמכה בישראל, כל זמן שעוד הייתה מדינה צעירה ונחותה מאוייביה, והתנדבות בקיבוצים ובמושבים של צעירים שבדים, באותם שנים, הייתה תופעה מוכרת ופופולרית מאוד בשבדיה, שראתה ערך גדול בחיזוק המדינה היהודית הצעירה והחלשה.

מלחמת ששת הימים ב־1967 הייתה נקודת מפנה בתפיסת ישראל בשבדיה. עד אז נתפסה ישראל במידה רבה כמדינה קטנה ומאוימת, אך הניצחון הצבאי המוחץ והשליטה בשטחים נרחבים שינו את התמונה: ישראל החלה להיתפס לא רק כמדינה הזקוקה להגנה, אלא גם ככוח חזק וככוח כובש. במקביל, הפלסטינים החלו להופיע בשיח השבדי לא רק כפליטים, אלא כעם בעל שאיפות לאומיות.

את השינוי הפוליטי הוביל אולוף פלמה, שהפך לראש הממשלה ב־1969. דווקא פלמה היה בתחילה אוהד ישראל, ובמאי 1967 עוד שיבח את ישראל כמדינה קטנה הנאבקת על זכותה לעצב את גורלה. לאחר המלחמה השתנתה נקודת המבט שלו: הוא המשיך להכיר בזכותה של ישראל להתקיים ולביטחון, אך הדגיש יותר ויותר את התנגדותו לכיבוש ואת זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית.

מלחמת יום הכיפורים ב־1973 האיצה את התהליך. בשבדיה התחזקה ההבנה שהסכסוך לא ייפתר באמצעות כוח צבאי, והביקורת על השליטה הישראלית בשטחים החריפה. במקביל, הפלסטינים קיבלו מקום מרכזי יותר במדיניות החוץ השבדית, והחלה להתבסס התפיסה שהם אינם רק "בעיה" הומניטרית אלא צד לאומי ופוליטי שיש להכיר בו. כך נוצר בהדרגה השינוי המרכזי בתפיסה השבדית: ישראל נותרה מדינה לגיטימית הזכאית לביטחון, אך כבר לא נתפסה רק כמדינה הקטנה והמאוימת של שנותיה הראשונות – אלא גם כצד החזק בסכסוך, שמולו עומד עם פלסטיני בעל זכויות לאומיות.

בין 2014־2022 הגיע השינוי ביחס השבדי לישראל לשיאו, תחילה תחת ראש הממשלה הסוציאל־דמוקרטי סטפן לופבן, וב־2021–2022 תחת מגדלנה אנדרסון, כששרת החוץ מרגוט וולסטרום, הזכורה לרעה, הייתה הפנים הבולטות של המדיניות האנטי-ישראלית הזו. ב־2014 הכירה שבדיה במדינת פלסטין, ובמקביל החריפה את ביקורתה על ההתנחלויות ועל מדיניות ישראל בשטחים. בכך עברה שבדיה מקריאה לפתרון הסכסוך למדיניות אקטיבית יותר לטובת הצד הפלסטיני – מה שנתפס בעיני מבקריה כשיא ההתרחקות מישראל.

שבדית ודמוקרטית

למשוואה הזאת הצטרפה ב 1988 מפלגה חדשה – 'השבדים הדמוקרטים'. מפלגת 'השבדים הדמוקרטים' נוסדה על ידי גורמים בעייתים מאוד, בלשון המעטה, עם רקע פאשיסטי ואפילו נאצי, והם אלו שעיצבו את דמותה של המפלגה בשנותיה הראשונות. יחד עם זאת המפלגה מעולם לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לפרלמנט.

בשנת 2005 השתלט על המפלגה דור חדש וצעיר, בראשות ג'ימי אקסון, שהפך את המפלגה ממפלגת שוליים לאומנית – בואכה פאשיסטית, למפלגת ימין ריבוני, שמתנגדת בעיקר להגירה ולמדיניות הרב תרבותיות, שהונהגו על ידי הסוציאל-דמוקרטים. ההנהגה הצעירה לא רק שינתה את הכיוון האידיאולוגי של המפלגה אלא ממש מיתגה אותה מחדש, תוך כדי שהם מדיחים ומעלימים את כל הגורמים והאלמנטים הבעייתיים מהעבר.

ואכן, בבחירות בשנת 2010 הצליחו 'השבדים הדמוקרטים' להיכנס לראשונה לפרלמנט, עם 5.7% מהקולות, שהקנו להם 20 מושבים מתוך 349 בפרלמנט. מאז ובאופן עקבי 'השבדים הדמוקרטים' ממשיכים לגדול ולצבור יותר ויותר פופולריות בקרב הציבור השבדי. יחד עם זאת עד 2022 המפלגה הוחרמה על ידי כל שאר המפלגות בפוליטיקה השבדית, זכר לעבר הבעייתי של המפלגה, מה שהקשה על גוש הימין לגבש קואליציה ולהחליף את השלטון הסוציאל-דמוקרטי.

רוחות של שינוי

בחירות 2022 היוו למעשה קו פרשת מים בפוליטיקה השבדית. עוד לפני נרשמו, מאחורי הקלעים, שיתופי פעולה פרלמנטרים בין המתונים והנוצרים הדמוקרטים, מהימין-מרכז, לבין 'השבדים הדמוקרטים' וההבנה הייתה שמשהו חייב להשתנות על מנת להדיח את הממשלה הסוציאל-דמוקרטית, שבזמן משבר ההגירה לאירופה, ב 2015-2017 הייתה מהמדינות המובילות באירופה בקליטת מהגרים. את ההשלכות למדיניות ההגירה המופקרת של הסוציאליסטים הרגישו אזרחי שבדיה ביתר בסוף העשור הקודם ובתחילת העשור הנכחי, עם עליה משמעותית במקרי האלימות והפשיעה במדינה.

היה זה הרי טבעי שהמפלגה, שחרטה על דגלה את המאבק בהגירה עוד מ 2005, תתפש על ידי הציבור השבדי כאלטרנטיבה השלטונית לסוציאליסטים. וכך בבחירות 2022 הגיעו 'השבדים הדמוקרטים' לתוצאה היסטורית של 20.5% הצבעה, שזיכו אותם ב 73 מושבים בפרלמנט ומיצבו אותם כמפלגה השניה בגודלה, אחרי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. תוצאות הבחירות יצרו מצב חדש לחלוטין בפוליטיקה השבדית, כשמפלגת המתונים ובעלי בריתם הנוצרים הדמוקרטים והליברלים, הבינו שבשלה העת לשבור את החרם על 'השבדים הדמוקרטים', לפחות באופן חלקי, ושהדבר עדיף מאשר ממשלה נוספת בראשות הסוציאל-דמוקרטים. כך בדיוק קמה לה ממשלת ימין צרה, עם תמיכה חיצונית של 'השבדים הדמוקרטים', שתסיים את כהונתה ביום ראשון הקרוב.

נכון לסקרים האחרונים שפורסמו, המצב כרגע הוא צמוד מאוד. יחד עם זאת, על פי הסקרים נראה שהוסציאל-דמוקרטים ממשיכים להחלש, אולם הדבר בא בעיקר על חשבון התחזקות מפלגות אחרות בגוש השמאל. מנגד 'השבדים הדמוקרטים' די שומרים על כוחם אבל מפלגות השלטון, המתונים והליברלים, נחלשות גם הן, דבר שמעיד, כמו בגרמניה, על מיאוס של הציבור באליטות הפוליטיות הישנות. מפלגות הקואליציה, ביחד עם 'השבדים הדמוקרטים' ינסו לעשות דבר, שכמעט ולא נעשה לפני כן, ולקבל מנדט מחודש לקדנציה נוספת. יחד עם זאת, אם אכן מפלגות הקואליציה יצליחו לזכות גם הפעם ברוב, ספק אם 'השבדים הדמוקרטים' יסתפקו הפעם רק בתמיכה חיצונית וסביר שהם לכל הפחות ידרשו שותפות מלאה בממשלה אם לא ראשות ממשלה, כמי שמסתמנת שוב כמפלגה הגדולה ביותר במחנה הימין.

האלטרנטיבה, שעל פי כל הסקרים כרגע נראית גם האפשרות היותר סבירה, לא מבשרת טובות לישראל. מי שעומדת בראשון המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היא מגדלנה אנדרסון, שכבר כיהנה כראש ממשלה, בין 2021-2022, ודוגלת בהגברת לחץ מדיני וכלכלי על ישראל ברקע המלחמה בעזה. אבל הבעיה היא לא רק אנדרסון ומפלגתה אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, שותפיה הקואליציונים הפוטנציאלים, ובעיקר המפלגה הירוקה ומפלגת השמאל. מפלגת השמאל השבדית דוגלת בקו הרבה יותר קיצוני ביחס לישראל, כולל קריאה לסנקציות על ישראל, שימוש במונח "רצח עם" ביחס ללחימה בעזה וקריאה לחרם על סחר בנשק עם ישראל. האירוניה היא שבראש אותה מפלגה עומדת נושי דדגוסטאר, בת למהגרים מאיראן, שברחו בשנות ה 80 אחרי עליית משטר האייתולות.

המפלגה הירוקה נוקטת בקו זהה לזה של השמאל, ביחס לישראל, ומכאן שאם ישראל זכתה לעדנה מסויימת בגזרה הצפונית, ב 4 השנים האחרונות, ואת תפקיד הסמן השמאלי של אירופה נטלו ספרד ואירלנד, בעיקר, הרי שממשלת שמאל בשבדיה עלולה לגרום ללא מעט כאבי ראש בירושלים, בעוד ממשלת, ימין עם מעורבות משמעותית יותר של השבדים הדמוקרטים היא בהחלט הזדמנות עבור ישראל לבסס ולהעמיק את הקשרים עם החשובות שבמדינות הגוש הסקנדינבי. כך או כך נראה שבשבדיה הקרה הולך להיות חם מאוד מחר.